הכירו את האנשים והסיפורים שמאחורי פורום המשפחות

בשם התקווה

16/03/2007

 

              סבו של אוסמה

 

              הוריו של אוסמה

 

 

תאיסיר מימין וכמאל. פירוש הכתוב: "הנה אנחנו נפגשים, העדרותנו לא תהיה ארוכה. הנה אנחנו נפגשים, אני ואתה אחי. אתמול חגגו לך כלה, היום הוא מועדי." 

 

 

                     כמאל

 

 

 

               תאיסיר

 

 

                   כמאל

 

 

מימין לשמאל: ליליאן, אוסמה,  אנתיסיאר, יאנה, אמל והיבא. מציץ בתחתית התמונה טלב

 

 
אנתיסיאר, אוסמה, יאנה וטלב

לכל המעוניין בדבר, שמי אוסמה טלב עבד אל מג'יד אבו עיאש. יליד ותושב כפר בית אומר - חברון. נולדתי ב 11-2-1966 בכפר בית אומר והיתה לי ילדות רגילה עד שהגעתי לבית הספר היסודי בכפר. למדתי קרוא וכתוב והרבה דברים אחרים על החיים. למדתי להכיר את קרובי משפחתי ומשפחת אמי שהיא מהעיר שכם. למדתי להכיר את ארצי וביתי הלאומי פלסטין.

 לאחר שהגעתי לגיל שמונה ידעתי שאבא שלי חולה לב והוא לא עוסק אלא בדברים קלים וזה כתוצאה מנפילת אביו כחלל ב 12-5-1948 על אדמתנו בעציון יחד עם שניים מבני אחיו ושישה לוחמים מהכפר.

אבא סיפר לי על הכאב והמרירות שהוא חש אחרי נפילת אביו ועל האדמה שכבשו היהודים מאתנו, וסיפר לי על כיבוש כל פלסטין, על מלחמת 48 ומלחמת 67, אז הייתי בן שנה, הוא נשא אותי והלך אתי; אני, אמי וסבתי אל מערה שהייתה בחלקת אדמה בבעלותנו בשם אבו עישה. המערה נמצאת עד היום. אבי היה חולה והיה בי חשש מתמיד לאבד אותו, אהבתי אותו מאוד ולא תיארתי לעצמי מצב בו אצטרך לחיות בלעדיו. 

בשנת 1975 הייתי בן תשע ואבי לקה בהתקף בפעם השנייה וכתוצאה מכך בשיתוק חלקי. החיים נהיו איומים, ומותו של אבי נהיה ודאי וקרוב מאי-פעם, כפי שאמרו הרופאים. נשארתי בבית הספר ועבדתי אחרי הלימודים עם אמי באדמה. היו לנו כל מיני עצי פירות וחיינו על מכירתם. אמי התחילה לעבוד בבית עם מכונת טוויה ידנית ונשאה לבדה את עול פרנסת משפחה כה גדולה כמשפחתנו. העול היה כבד. היינו חמישה בנים, שלוש בנות , אבי ואמי. אני הייתי הבכור. רמת חיינו התדרדרה עד כדי כך שבקושי השגנו לחם, כי אבי נזקק להוצאות טיפול גדולות עד שנפטר בשנת 1982. אבי נולד ב 1922. אני הייתי בן שבע עשרה בכיתה יא', עזבתי את הלימודים והתחלתי לעבוד בעבודה קשה כמו על טרקטור וכיוצא בזה. מהשכר שלי קנינו מכונת טוויה חשמלית חדישה וחזרתי ללמוד ולעבוד עד התיכון. אחר כך המשכתי ללמוד ולעבוד, עבדתי בטיוח ועשיתי דיפלומה בפסיכולוגיה למרות שלא יצא לי לעבוד בתחום הזה.

החיים לא היו קלים. הכול הלך בקושי, לא היו לי אפשרויות עבודה, משום שהכיבוש לא הניח לי. נעצרתי שלוש פעמים, האחרונה שבהן הייתה ב 1990, את הסיפור הזה אני זוכר היטב ולא אשכח אותו לעולם, כי החוקרים המציאו כל מיני שיטות לפגוע בי בנפש ובגוף. השיטות היו להשאיר אותי עירום, להכניס אותי לארון קטן ,הם השתמשו בחשמל, מים קרים וחמים, קשרו לי ידיים ורגליים בעמידה, לא נתנו לי ללכת לשירותים ואת הצרכים עשיתי על עצמי. חשדו בי שלקחתי חלק ביריות שנורו על אוטובוס מתנחלים בדרך לחברון. מבצעי הפעולה נעצרו ואני שוחררתי והחוקר התנצל בפניי על כל מני עינויים שעברתי. לא הייתי שייך לאף ארגון פוליטי ולא השתתפתי בהתנגדות לכיבוש, נחקרתי פשוט כי עסקתי בפרנסת משפחתי הגדולה. התחלתי להתעניין בתנועת פתח אחרי שבחרה בדרך אוסלו והשלום.

התחתנתי ב 1992, אשתי היא ממשפחה טובה ופשוטה מעיר שכם. במשפחתה הגדולה היו שישה בנים וארבע בנות. אחיה של אשתי, לואי, נפצע מכדור דומדום שהתפוצץ בחזה שלו כשהוא ואשתי הסתכלו על החיילים מחלון ביתם. הוא היה בן עשר כשנפצע בשנת 1988.  האח הבכור של אשתי לא השתתף בחתונה שלנו כי הוא ישב ארבע שנים בכלא. הוא השתחרר אחרי שנה. לאחיה השני של אשתי קוראים כאמל, הוא היה בן עשרים כשנפל חלל ב 6-4-2002.

הסיפור של כאמל והצטרפותו להתנגדות בשכם התחילה כשהיה בן שמונה עשרה ועבד במוסך לא רחוק מביתו. הוא נהג ללכת לעבודה ברגל. יום אחד הוא חזר מעבודתו ונעצר על-ידי חיילים ישראליים שהתחילו לבדוק ולתחקר אותו, ביקשו ממנו תז, שאלו אותו מאיפה הגיע ולאן הוא הולך, הוא ענה להם. שאל אותו אחד החיילים, למה אתה צוחק, אני לא צוחק, הוא ענה, אני סתם עם פנים מאירות. החייל אמר, אתה צוחק ממני, ומה זה כל השחור על ידיך, האם הכנת פצצה או חגורת נפץ? לא, ענה כמאל, זה סתם לכלוך מעבודת המוסך, אתם יכולים לבוא אל המוסך ולראות, אבל החיילים התחילו להרביץ לו בידיים וברגליים וברובים עד שנפל על הכביש. הם השאירו אותו מדמם והלכו.

כמאל לא מת, אבל נפצע קשה וירד לו הרבה דם מהאוזן. עדי ראיה ועוברי אורח הובילו אותו לבית חולים בשכם, שם הוא סיפר למשפחתו ולחבריו מה קרה לו ומה הוא חושב, ושהחליט לנקום בחיילים האלה אפילו אם זה במחיר חייו. הוא סיפר שהוא עובד ויש לו כסף ושהוא יקנה בכסף הזה נשק ויחפש את חיילים כדי לנקום בהם. אני אדע למצוא אותם, הוא אמר לחבריו, הוא הרגיש שהוא לא ישכח את אותם פרצופים נפשעים.

כאמל השתחרר מבית החולים ועשה את שאיים לעשות. הוא קנה נשק והתחיל לחפש את החיילים. כולם יודעים שהחיילים מתחלפים וכמאל לא מצא אותם חיילים. הוא לא ירה בחיילים אחרים אפילו אחרי שנה מנשיאת הנשק, אך בגלל שנשא נשק הוא הפך למבוקש על ידי הכוחות הישראליים שידעו על-כך שהוא נושא נשק, ממשתפי הפעולה עם כוחות הכיבוש. כאמל נשאר מבוקש עד שנפל ב 6-4-2002 כשהיה בן עשרים. הרגו אותו אבל לא הצליחו לקחת ממנו את נשקו. את הנשק ירש אחיו תאיסיר בן התשע עשרה והוא עצמו החליט לנקום את דם אחיו כמאל. תאיסיר נפל אחרי שנה מאותה סיבה ובאותה שיטה.

מה שחשוב לי בסיפור הזה הוא מה שקרה לאשתי אחרי אובדן אחיה תאיסיר ב 1-5-2003. באותו יום עבדתי על משאית הבטון. שהאב, אף הוא אח של אשתי, התקשר אליי ומסר לי מה שקרה לתאיסיר וביקש ממני להביא את אשתי לשכם ולהגיד לה שהוא נפצע קשה ולא נהרג, מחשש שהיא תתמוטט כשתשמע את הבשורה הרעה. מיד חזרתי הביתה ומצאתי אותה בוכה כי מישהו הודיע לה שהוא נפצע. לקחתי את ארבע בנותיי, השארתי אותן אצל אימא שלי ונסענו לשכם. הדרך הייתה קשה בשל הסגר, המחסומים והחסימות. לקח לנו עשר שעות, במקום שעתיים, להגיע. עברנו מרכב לרכב והלכנו ברגל עד שהגענו אל בית הוריה. ראינו המון אנשים סביב לבית ומייד אשתי חשה שתאיסיר לא נפצע אלה נפל חלל. היא התחילה לבכות ולצרוח. תאיסיר לא היה בבית הוא היה עדין במקרר המתים בבית החולים. אשתי התמוטטה לגמרי, הבאנו רופא שיטפל בה, היא קיבלה זריקת הרגעה ותרופות אחרות, אבל היא לא ויתרה ורצתה לראות את אחיה. בבית חולים היא ראתה אותו בפעם האחרונה, את תאיסיר שהיה הכי יקר ואהוב עליה מבין כל אחיה. למחרת הוצאנו אותו מהמקרר אל הקבר. נשארנו עוד יום וחזרנו באותו קושי לבית אומר.

בבית הבעיה האמיתית התחילה. השפעת כדורי ההרגעה נגמרה ואנתיסאר איבדה עשתונותיה, צרחה, בכתה וקראה לכאמל ותאיסיר. היא התחילה להשתולל, הילדות הקטנות ראו אותה צועקת ובוכה והתחילו לצעוק ולבכות. הבאנו לה רופא לתת לה עוד תרופות הרגעה. אני עזבתי את עבודתי ונשארתי איתה כי היא הייתה במצב גרוע מאוד. העובדת הסוציאלית לא הועילה. בלי עבודה ובלי כסף החיים שלנו נהיו קשים מאוד, כי אצלנו בפלסטין אין מישהו שיעזור לנפגעים הרבים.

אחרי מספר חודשים, השתפר מצבה של אשתי ורציתי לצאת מהבית ולקחת אותה לסיבוב באוטו. באותה הזדמנות ראיתי רכב ישראלי חונה ליד בית אחותי ובעלה ע'אזי. התעניינתי אצלו מי הם האורחים, וכשנודע לי שהם יהודים אמרתי לו איך אתה מביא אלייך הביתה יהודים כשהם אלה שהרגו אחיך, האם שכחת את דמו? הוא אמר לי שאורחיו איבדו יקירים להם בפיגועים והנה הם פה, בבקשה, הוא אמר לי, היכנס ודבר איתם, אם לא ישאו חן בעיניך תצא. אמרתי לו שלא אצא והם אלה שילכו מבלי לחזור. אבל כשנכנסתי, פגשתי מישהו בשם רמי אלחנן, הוא עמד לכבודי ולחץ את ידי. הרגשתי שהוא עומד לנשק אותי. שאלתי אותו מה אתה עושה כאן, האם הוא לא מפחד. הוא אמר לי, האם לא כולנו בני אדם? והתחיל לספר לי איך הוא איבד את בתו האהובה וכמה הוא מתגעגע אליה ועודד אותי לדבר על הכאב ואמר לי שהוא מכיר בכאב הפלסטיני ורואה שחייבת לקום מדינת פלסטינית ולשים קץ לכיבוש ושהוא עושה למען זה בפורום המשפחות השכולות הפלסטיני הישראלי. רמי סיפר לי על הפורום והחברים, היעדים והפעילויות. זה היה חזק ומשכנע. סיפרתי לו גם אני מה קרה לי ואת מי איבדנו אני ואשתי. הוא הזמין אותי ואת אשתי להצטרף כחברים בפורום. אמרתי אני כן אבל אשתי כיום במצב קשה. אני התחייבתי להיות חבר בפורום מאותו רגע. אחר כך סיפרתי לאשתי על המפגש עם רמי וסיפרתי לה שיש משפחות ישראליות  שסובלות ובוכות כשהן מאבדות את היקרים להן. היא לא האמינה ואמרה שהם רוצחים ולא בוכים אלא נותנים  לפלסטיניים לבכות.

אחרי זמן מה הכרתי את הפורום בצורה מעמיקה יותר והאמנתי במסר שלו. הוזמנתי להשתתף בכנס תחת כותרת פיוס והשתתפו בו אלה שבחרו בדרך השלום מהארץ ומירדן. שכנעתי את אשתי לבוא איתי לכנס ובאו איתנו אחותי ובעלה ע'אזי ושם הכרנו משפחות שכולות נוספות. אישתי נדהמה לראות את סלמה הדרוזית הישראלית שאיבדה אח ושני בנים ששירתו בצהל ונהרגו בלבנון.

ביום השני לכנס אנתיסאר אשתי הסתובבה בין האנשים, ושוחחה באנגלית. כשחזרה אלי בסוף היום סיפרה לי שהיא דיברה עם משפחות ישראליות שכולות ושמעה מהם את סיפוריהן. וחשה בביטחון שהכאב הוא אותו כאב והסבל הוא אותו סבל והבכי הוא אותו בכי והדמעות הן אותן דמעות עם אותו טעם מלוח. לא האמנתי שזו אשתי שמדברת בצורה הזו, ושאלה איך היא יכולה להפוך לחברה בפורום, היא לא ידעה שאני בעצמי הפכתי חבר מהמפגש הראשון בביתו של ע'אזי. סיפרתי לה שהמצב הקשה שבו הייתה נתונה לא אפשר לי לספר לה. וכך הפכנו שנינו לחברים בפורום המשפחות השכולות הפלסטיני הישראלי.

אשתי הצליחה לגייס את אימא ואבא שלה ואחיה ואחיותיה ועשרות משפחות שכולות מהעיר שכם.

זה הסיפור האישי שלי ואני מתפלל לאלוהים שנצליח להעביר את המסר של הפורום למנוע את השכול שעמי האזור סובלים ממנו ולפתור את הסכסוך הפלסטיני ישראלי בדרכים שאנחנו מאמינים בהם, אך ורק במשא ומתן ובהסכם תוך כיבוד הזכויות הלאומיות של שני הצדדים.


עם כל התקווה,
 אחיכם 
אוסמה אבו עיאש

Bookmark and Share

הצטרפו והשפיעו
נמצאו 22 תוצאות / עמוד 1 מתוך 2PrevNext